<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ט ח"א</h1>
<h2>דף מה:</h2>
שכיר בזמנו נשבע ונוטל אחר זמנו לא ואם יש עדים שתבעו בזמנו כגון שכיר יום בסוף לילה ושכיר לילה בסוף יום נשבע ונוטל אחר זמנו ומכל מקו' אינו נשבע ונוטל אלא למחר לבד שהוא כנגד אותו יום של תביעה ומכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. והני מילי דנשבע ונוטל שכיר דבעל הבית אומר לא נטלתי אז נשבע ונוטל כמו שכתבתי אבל בעל הבית אומר לא קצצתי אלא שתים ושכיר אומר שלשה המוציא מחבירו עליו הראיה וישבע בעל הבית כדין כל הנשבעין אפילו טוען שנתן לו או אמר לו הילך ישבע שבוע' התור' שכך תקנו חכמים זכרם לברכה מאחר ששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסקו ותבעו בזמנו שאם לא תבעו בזמנו ואינו נשבע אלא היסת וכל זה שאמרנו בששכרו בעדים אבל שלא בעדים ישבע הסת בעל הבית דמגו דיכול לומ' לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. וכתבו המפרשים דאם הודה מקצת בעל הבית שישבע שכיר אפילו שכרו שלא בעדים מאחר שהוא בפרעון שאם היה בקציצה כבר אמרנו שהשבועה לבעל הבית דיש הפרש גדול בין הקציצה והפרעון. ואם יש חלוק בזה הדין בין נראה הכלי בין לא נראה תמצא בחלק רביעי בדין אומן אין לו חזקה בסופו. וכתב הרמב"ם ז"ל כי כשהשכיר נשבע ונוטל אפילו היה השכיר קטן. ועוד כתב אם תבעו בזמנו שאמרנו שנשבע ונוטל כל אותו יום שכנגד תביעה שהוא למח' כיצד היה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי ובליל שלישי נשבע ונוטל ואם הביא עדים שתבעו כל ליל שלישי נשבע ונוטל כל יום שלישי אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמשי עד כאן בשכירות פרק י"א [ה"ו]. ועוד כתב בטוען ונטען פרק שלישי [ה"ז] הורו רבותינו שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע כתקנת חכמים ויטול שהרי כל הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם ספק כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע מספק. והוא כתב כי הנשבעין ונוטלין נשבעין מפרוטה ולמעלה כמו שכתבתי במקומו אבל בכפירה לפי דבריו צריך שני מעין וכן נר' עקר מציעא כתובות. מי שחייב לו שכירות הן שכירות כתף הן שכירות חמור הן שום שכירות מבית ומבהמה מותר ליכנס לביתו למשכנו מציעא. אין מגלגלין על שבועת שכיר שנשבע לבעל הבית בשכירותו כאשר כתבתי למעלה שום שבועה אחר' כי אינה כי אם להפיס דעתו של בעל הבית שבועות.
